ישמח משה
ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב ח). נ"ל שהיה צריך להטיל פחדו על עשו, והכלל דהירא מוראו על הכל. והנה ידוע דיראה הגדולה, היא היפך הרוממות והגאות שהוא התפשטות כאלו לבדו בעולם, כאמרם (סוטה ה' ע"א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם, וכן ההולך בקומה זקופה (ברכות מ"ג ע"ב). אבל הירא צר לו כל העולם, עד שממש אין לו מקום מפני פחד ה' ומפני כבודו המלא עולם. והיינו ויירא יעקב מאד, עד שהגיע לגדר ויצר לו כנ"ל. עוד יש לפרש ויירא ויצר כפשוטו, ויירא שמא חטא, ועל דרך שכתב הרמב"ן כי פחד שמא חטא בכרתו ברית עם לבן, אתי שפיר טפי ויצר לו על הדבר אם חטא, והחרטה היא עיקר התשובה, ועיין בנודע ביהודה או"ח סי' ל"ה, (וכמו שבארתי תירץ למה שנשאלתי למה לא נכתב מצות תשובה בביאור בתורה הק', ויבואר במקומו באורך אי"ה בפרשת נשא ד"ה והתודו וכו', במדבר ה ז). ולכך ויחץ את העם וגו' (בראשית לב ט) ויאמר אם יבא וגו' והיה המחנה הנשאר לפליטה, כי הרהורי תשובה מועיל מחצה, כמו דאיתא (עירובין י"ט ע"א) ברשעים מלאים חרטה, וכמו שפירשתי אני בפסוק (איכה א כב) תבא כל רעתם לפניך וגו', ואחר כך (בראשית לב י) ויאמר וגו' (בראשית לב יא) הצילני נא, כי תפלה גם כן עושה מחצה (דב"ר פ"ח א'), ואם כן שניהם כאחד יועילו על הכל אף אם נגזר לכלותו הכל ח"ו, ינצלו והבן. ועוד יש לפרש ויירא, משום דויצר לו על כריתת הברית, ועל דרך שפירש האלשיך בויך לב דוד וגו' (שמואל א' כד ה), (עיין פרשת ויחי ד"ה במדרש), מזה הוכיח לעצמו שחטא, עיין שם.
ישמח משה
במדרש רבה (ב"ר צ"ח ד) בפסוק (בראשית מט ד) א"ז חיללת וגו'), אמר יעקב לראובן אני איני מרחקך ואיני מקרבך, אלא הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שנאמר בו (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, ומה שדעתו רואה לעשות כך יעשה, כיון שבא משה התחיל לקרבו, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן וגו'. ועיין בספר סמא דחיי (דרוש ב') מה שתמה על זה. וגם לבאר מדרש תמוה עוד (ב"ר פ"ד י"ט) בפסוק (בראשית לז כט) וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה וכו'. עיין שם בספר הנ"ל שהביא המדרש הנ"ל, ומה שפירש בו. והנ"ל בזה בהקדים לפרש הפסוק (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' ושבית שביו. והנה פירשתי בו בכמה אופנים, וכעת לחדש באתי, בהקדים לפרש הע' של תמניא אפין (תהלים קיט קכא-קכח), והפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודך ועדותך כי כל דרכי נגדך. על פי מ"ש האלשיך בפסוק (שמואל א' כד ה) ויך לב דוד אותו וגו' (שמואל א' כד ו) ויאמר חלילה לי וגו'. ותורף דבריו שם. כי דוד היה מסופק אם האמת בפי אנשיו המסיתים אותו להרוג את שאול, באמרם כי מאת ה' היתה נסבה להשיג את שאול במערה, והותר לו דמו מפסוק (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב, שלמדנו משם הבא להרגך השכם להורגו (יומא פ"ה ע"ב). או שמא לא דברה התורה רק נגד סתם בני אדם, אבל לא נגד משיח ה', ובפרט כי נתגדל אצלו מפתו אכל ומיינו שתה. מה עשה דוד רצה לנסות אם כך היה רצונו ית"ש כדבריהם, (שמואל א' כד ד) ויקם ויכרות וגו', לומר אם בהכרתת הכנף לבד יהיה לבי נוקף על שולחי יד במשיח ה', מכל שכן שרעה בעיני ה' ליגע בעצמו ובשרו, ואם אין לבי נופקי אדע כי מן ה' היה זה, כי זה דרכו ית' על ידי התעוררות לזה לבלתי הביא תקלה על ידי הצדיק, והנה בכרתו ויך לב דוד וגו' שהיה לבו נוקפו, אז אמר לאנשיו חלילה לי מה' וגו', וזה אמר לאדוני, ר"ל שהייתי מאוכלי שלחנו, ועוד למשיח ה', עיין שם.